Essentialism: The Disciplined Pursuit of Less - Greg Mckeown

Back

סיכום הספר

אם אפשר לסכם במשפט אחד את הגישה של הספר זה Less but Better.

הטענה היא שכמעט הכל סביבנו זה רעש. מעט מאד דברים הם הכרחיים, זה המעצב של Braun.

אנחנו צריכים לתעדף את החיים שלנו אחרת מישהו אחר יעשה את זה. זה גם כורח המציאות.

צריך לשאול את עצמנו: מה התחום שבו אני יכול לתת את התרומה המירבית שלי? זאת שאלה קשה.

הטכנולוגיה הורידה את החסמים בשביל אנשים אחרים להכנס ולהגיד לנו במה אנחנו צריכים להתרכז - זאת אינפלציה בדעות חוץ מאינפלציה באפשרויות.

טענות שקריות שאנחנו צריכים להלחם בהן:

1) אנחנו חייבים.

2) הכל חשוב.

3) אני יכול לעבוד על כל האופציות האפשריות.

יש היום דגש על כמה אפשרויות יש לנו, אף אף אחד לא מלמד אותנו קבלת החלטות, תחום שלוקה בחסר.

אפשרויות יכולות לגדול ולקטון, לפעמים להלקח על ידי כח חיצוני *אבל* אף אחד לא יכול לקחת לנו את יכולת הבחירה.

אנשים ששוכחים שההחלטות הן בידיהן הופכים להיות חסרי אונים וזה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה פסיבית וגם אקטיבית - שזה לא נראה על פניו כמו חוסר אונים.

הרעיון שיש קשר ליניארי בין מאמץ לתוצאות הוא לא נכון, יש אינספור דוגמאות מהחיים. למשל המודל של פרטו 80:20 מראה שרוב התואצות מגיעות מחלק קטן מהמאמץ. זה מקרה פרטי של תלות מעריכית.

מי שחי על פי השיטה הזאת בודק *יותר* אפשרויות מאחרים, בגלל ההבנה שיש אפשרויות שהן *הרבה* יותר חשובות מאפשרויות אחרות וחשוב לבחור בצורה טובה.

טרייד אוף זה המציאות שלנו - אי אפשר הכל, הוא נותן את המשפט You can do anything but you can't do everything.

משפט יפה There are no solutions. There are only trade-offs. Thomas Sowell

כדי למצוא זמן לחשוב אנחנו צריכים ליצור חלל במרחב ובזמן בצורה מכוונת, זה לא ייקרה במקרה. שאומרים להתרכז מתכוונים גם focus וגם concentrate. צריך זמן לחשוב, להשתעמם, לשים את זה ביומן, כמו הבלוקים של הזמן שאני עושה.

אנחנו כמו עיתונאים שצריכים לפלטר את הרעיונות העיקריים בכל הסיפור - ככה זה החיים שלנו בתוך כל הרעש התמידי.

טיפ: לכתוב יומן כל יום. לא צריך הרבה - פחות ממה שאנחנו חושבים שצריך. אחרי 3 חודשים לקרוא אחורה ולנסות לזהות מגמה.

פרק על חשיבות המשחק בחיים הבוגרים: זה עוזר לפלסטיות של המוח. אילתור יכול להיות נחמד, קשור לספר של התאטרון Improvisation and the Theatre - Keith Johnstone.

לשמור על הגוף שלנו. יש לו פתגם Protect the asset. אנחנו זה האוצר החשוב ביותר. מזכיר מחקר על כנרים - הטובים ביותר התאמנו הכי הרבה אבל עוד דבר משותף שהיה להם שהם ישנו יותר מאחרים (בלילה ושנת צהריים).

איך להחליט? יש לו משפט If it isn't a clear yes, then it's a clear no.

טכנית אפשר למשל לתת ציונים לאופציות השונות ולחתוך ב80 או 90. כלומר לשים סף גבוה מאד על מה אנחנו מתחייבים לקחת על עצמנו.

זה אומר שצריך להגיד לא להרבה הזדמנויות. חלק מהן הגיעו אלינו בלי שביקשנו וזה יכול להיות מאתגר להגיד להם לא.

שאנחנו עובדים על משהו, או שיש לנו חזון (או שאנחנו מנסים לברר מה החזון) כדאי לנו לעבור ממצב "די ברור לנו" למצב "לגמרי ברור לנו". זה מגובה במחקרים על צוותים שכאשר המטרות או הדרך לא ברורים, עובדים פחות טוב, מתבדרים, עוסקים בלרצות את הבוס, ריבים.

כמה טיפים לאיך להגיד לא: הבהירות של המטרות שלנו ומה חשוב לנו יכולים לתת לנו בטחון לסרב. לנתק את הלא שלנו מהקשר לאדם. אפשר לנסח את זה בלי להגיד את המילה *לא*. לזכור שאחרי הפגיעה האפשרית ביחסים מגיעה תחושה של כבוד כי הראינו שהזמן שלנו חשוב. לפעמים לא מפורש עדיף מנפנוף. אפשר לשאול את הבוס שלי "אני יכול לעבוד על X, אז איזה משימה אחרת תרד בעדיפות?".

מציע לחתוך התחייבויות שהן במצב הפסד. לא ליפול להטייה של sinked costs. זה תופס לא רק לחפצים גם לפעילויות.

לנסות להשמיט התחייבויות ולראות מה קורה, קורא לזה reverse pilot. אם לא קורה כלום אז זה כנראה לא היה מספיק חשוב. אבל אולי הבוס שלי יחשוב שאני לאט לאט זורק זין, אני לא בטוח שזה כזה טיפ טוב.

נותן אנלוגיה של עורך סרטים שחותך את כל החלקים הלא מעניינים שחוזרים על עצמם. ככה הוא מוסיף ערך. הוא קורא לזה deliberate subtraction.

בגלל הטכנולוגיה הגבולות הטשטשו - בית/עבודה. אנחנו יכולים להחזיר אותם אבל לא בשעת האמת אלא לפני זה. אפשר להכניס את זה לחוזים חברתיים בין אנשים, "להרגיל" אותם איך לעבוד איתי, מה אפשר לצפות ומה לא. למשל לא לענות לסלאק מיד, לא לענות מיד למיילים. לדוגמא שעבדתי עם יוסי יכולתי להרגיל אותו שאני עובד על זה יום בשבוע ואני נפגש איתו פעם בשבוע לשעה וזהו. יצא שעבדתי על הפרוייקט הזה יותר ממה שרציתי.

הנקודות הבאות עוסקות בביצוא עצמו (אחרי שדיברנו איך בוחרים אפשרויות, איך מחליטים על אפשרויות עכשיו הביצוע). טיפ ראשון זה חוצץ - הכוונה להיות מוכן לבלתי צפוי מבחינת הכנה, זמן, כסף וכולי. אנשים נוטים להניח את המקרה הטוב ביותר שהם חושבים על פרוייקט מבחינת תוצאות וגם זמן.

לזהות את החוליה החלשה ולטפל בה. אנלוגיה של מפעל שיש את המכונה הכי איטית וכל שיפור שלה ישפר את כל הפס ייצור.

התפתחויות קטנות זה הדבר שנותן הכי הרבה מוטיביציה ביחד עם הכרה בהתפתחויות האלה (progress) כך על פי הרצברג [1] אולי אקרא את זה.

הסוד זה להתחיל מוקדם (כמה שיותר מוקדם), להתחיל בקטן - לעשות את המינימום, רק כדי להתניע. לחשוב על גישת MVP, לחגוג נצחונות קטנים שמעודדים התקדמות. להתייחס להכנה כמו הפרוייקט עצמו.

אולי כדאי לי לקרוא את הביוגרפיה של גנדי, יכול להיות מעניין.

מדבר על בניית הרגלים - יש על זה ספרים שלמים כמו אלה שקראתי.

לסיכום: לשאול בכל שלב בחיים "מה הכרחי?" ולהסיר את כל השאר.

[1] Herzberg, F., One more time: how do you motivate employees (1968), Boston: Harvard Business Review.